ב"ה יום השואה, כז' ניסן תש"פ
תיקונים: יום השואה, כו' ניסן, תשפ"א
צדיק – בענוותו יחיה; רשע – בעוצמתו ימות
קווים לעיון במאורעות השואה
רבים וגדולים עסקו בסוגיית הרוע בעולם. אבל אולי ההלם והדומיה –העדיפות על השיח הידעני – קנו שליטה רבה מדי. בשורות הבאות אנסה לשרטט מספר מחשבות, תוך ניסיון לפרוס יריעה רחבה ככל הניתן. מטרת רוחב היריעה בהקשר הנוכחי, ללמד שהיחס לרע מלווה את היהדות מראשית דרכה, ושתשובתה היא אחידה באופן כללי.
צדיק ורע לו רשע וטוב לו בתנ"ך: הרוע הלאומי
שאלת הרוע בעולמו של בורא טוב, נפרשת לאורך התנ"ך כולו, ספר איוב מוקדש כולו לנושא זה. ברצוני לבחור דווקא בהתנסחות של הנביא חבקוק, המתאימה באופן מדויק יותר לנושא שלנו. חבקוק חוזה את עלייתה של האימפריה הכשדית, הוא תמה מדוע ה' מאפשר לזוועות שהיא מבצעת להתרחש. בסוף הספר (המכיל שלושה פרקים בסך הכול), ה' מגלה לנביא את ההסבר לדבר. ניסוחו העוצמתי של חבקוק רלוונטי לעיוננו:
יג טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל-עָמָל לֹא תוּכָל: לָמָּה תַבִּיט, בּוֹגְדִים–תַּחֲרִישׁ, בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ. יד וַתַּעֲשֶׂה אָדָם, כִּדְגֵי הַיָּם–כְּרֶמֶשׂ, לֹא-מֹשֵׁל בּוֹ.[i]
זוהי אינה זעקה על רוע אינדיבידואלי מסוים (כבמקרה של איוב, למשל), אלא על זוועות של אימפריה חדורת רצון לשליטה, הדורסת את כל הנקרא בדרכה, כאלו לא היה אדם. רש"ר הירש[ii] מבאר שתשובת ה' לחבקוק, בנויה משני רבדים. נתחיל מהשני; בסופה של ההיסטוריה תתרחש התערבות אלוהית במציאות, ותוביל לתיקון מלא של טבע האדם האישי והחברתי, מה שמקובל לכנות – 'גאולה'. אולם עד אז, וזהו הרובד הנוסף, חוקי הטבע עצמם יענישו את הרשעים[iii]. באומרי 'חוקי טבע', אין כוונתי לחוקים דוגמת 'כוח המשיכה', אלא לחוקים מטפיזיים, כמו למשל – ברובד הפרטי – הרצון של אנשים האוהבים להיות יחד. כך ישנו חוק של ה'לא מודע הקולקטיבי', שיוביל את הרשעה לטמון את הפח לעצמה. לשונו של חבקוק:
ג כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם-יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה-לוֹ–כִּי-בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר… וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.[iv]
זוהי כאמור, הגאולה העתידה. אולם עוד בטרם יתרחש התיקון האחרון, הטבע יעניש את הרשע:
ח כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ (=שללת) גּוֹיִם רַבִּים, יְשָׁלּוּךָ כָּל-יֶתֶר עַמִּים.[v]
האם תשובה זו מספקת את חבקוק? בהחלט! אחרי השאלה המנוסחת בפרק הראשון, והתשובה בעלת שני הרבדים המנוסחת בשני, הפרק השלישי עוסק ב"שגיונות" של חבקוק. מתוארת חוויה עמוקה של יראה וקוטן, מול האדירות האלוהית, ותחושה שמחשבתו הראשונה הייתה טעות רוחנית עמוקה ויסודית.
אולם, כאן נתבע מאתנו יושר אינטלקטואלי ומוסרי, נהיה חייבים לשאול- מדוע? והרי הגאולה, ואפילו מפלתה של האימפריה הכשדית, לא תועיל מאומה לאותם אומללים ומעונים שקפחו את חייהם באופן נורא?!
בשאלת סבלו של הפרט, או של הדור הסובל, נעסוק בשורות הבאות.
מהו ה"טוב"?
א. ניסיונו של האדם הוא רק חלק מהתמונה
במשלו האלמותי של אפלטון, הוא מספר על קבוצה של אנשים שהחלו את חייהם, עזוקים במערה, באופן שלא יוכלו להסב את ראשם. מאחוריהם ומעל ראשם הייתה מדורה, שגרמה לכך שהם ראו את צללי הגוף שלהם על הקיר שמולם. בין תחתית המדורה לבין האנשים, נבנתה חומה. מעליה הציגו אנשים שישבו בבור שבין המדורה לבין החומה, מעין תיאטרון בובות. אפלטון קובע שמנקודת המבט של אותם אנשים, הצללים הם "הדבר כשלעצמו", הם הדבר האמתי ואין בלתו. יתרה מזו, אם יותר אחד מהם ממאסרו, וירגיל אט-אט את עיניו לאור, ויצא ויראה את ה"עולם האמתי", חבריו לא יאמינו לו, ואף סביר שיהרגו אותו.[vi]
רעיון זה, מתבטא בעולמה של מחשבת-ישראל, בשינוי צורה במשך הדורות. אחת המלחמות הקשות ביותר שניהל הרמב"ם[vii], הייתה מול הדעה שיוחסה לאריסטו לפיה העולם קדום. הרמב"ם טוען שההיסק של אריסטו נובע מטעות לוגית, המתייחסת להתהוותו של דבר (=יצירה), ולקיומו (=המשך קיום), באותו קנה מידה. בכדי לבאר רעיון זה הוא ממשיל את המשל הבא: שוו בנפשכם אדם שנולד וגדל בסביבה גברית, ולא פגש מעולם נקבת אדם או חיה. הוא החכים, וכאשר שאל את חבריו "באיזה אופן נוצרנו?" הסבירו לו את תהליך התפתחותו של תינוק ברחמה של אישה. הנער הקשה: האם בשעה שהוא ברחם הוא אוכל, ושותה, ונושם ומוציא צרכים? לא, השיב חברו. הנער גזר ששקר הדבר, והביא לכך ראיות.[viii] כשלוש מאות שנה אחר כך, משתמש המהר"ל מפראג[ix], ששורשי שיטתו בזוהר, באותו טיעון, וחולק על דעתו של הרמב"ם בעניין ה"נס". לדעתו אין צורך, ואין זה נכון לומר שהנס נקבע מששת ימי בראשית. טיעון זה מתחייב לשיטתו של הרמב"ם, בשל הטענה שהתערבות ממשית של הבורא בחוקי הטבע, תוביל לאמונה שיש לו חידוש רצון, קרי, לאי היותו מושלם. לדעת המהר"ל, ה"נס" איננו שינוי, משום שכשם שלעולם הטבע חוקים משלו, כך לעולם הנס חוקים משלו. מדובר אפוא בשתי קטגוריות נפרדות, ולכן לא נכון לדון באחת על פי חוקי השנייה. הוגה שלישי שהשתמש במשלו של הרמב"ם הוא הראי"ה קוק ז"ל. מטרתו הייתה ללמד שהמטריאליזם המדעי-מודרני, נובע מנקודת מבט חלקית, שלא מכירה בעולם הרוח, ולכן מוביל למועקה נפשית, הנובעת מאי ראיית התמונה השלמה.[x]
לסיכום, העמדה האמפריציסטית-ניסיונית, לפיה המציאות החושית היא חזות-הכול, ועל-פיה יש לפתור את שאלות האדם, איננה נכונה פילוסופית (אפלטון, רמב"ם, מהר"ל), ומובילה למועקה נפשית (ראי"ה).
מהי השפעתה של תפיסה זו על תפיסת הטוב?
ב. הטוב הוא הטוב לכל
המעשה הטוב, לדעת גדולי הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, הוא – מעשה שעשייתו תגרום לטוב ביותר האפשרי לכלל.[xi]
למדנו אם גן, תמונת האדם היא חלקית, וטוב הינו הטוב לכל. לאור זאת עולה, כי מצב בו טובת הכלל מחייבת את סבלו של אדם או אף את מותו, הטוב הוא שדבר זה יקרה. אופן התבוננות זה מגולם בסיפור הריגתו של סוקרטס. הלה – מגדולי החכמים שקמו לאנושות – הואשם בהשחתת הנוער והמרדה באלים. חבריו הציעו לו דרכי מילוט מכלאו, אך הוא החליט שלא להימלט בטענה שאין זו טובת הכלל, שפרט יפר את חוקיו.
נשוב לחבקוק. הנביא לא רק הבין את הדברים הללו, אלא גם חווה אותם. חוויה אינה זהה להבנה. חבקוק חווה את קטנותו, מול האינסופיות האלוהית. משהתבררה לו נקודת המבט האלוהית, חוסר המשמעות שבמיתה הנוראה- כ"דגי הים", קיבל משמעות. אני מבקש לטעון ששאלת זוועות השואה אינה בעיקר על הכאב שבזוועות עצמן, אלא על מטרתן. יסוד זה למדתי משיחותי עם סבי ע"ה, ניצול שואה מיאנינה שביוון. חרוטות בליבי המילים, חרוטה הזעקה הפנימית, על חוסר המשמעות, והיעדר הסיבה לנוראות שהתרחשו עליו, הרבה יותר מאשר הכאב עצמו. סבי היה אומר בטון תמה וכאוב: "אבל למה? מה עשינו שעשו לנו את זה? אם הייתי פושע אני מבין, אבל לא עשינו כלום…"
ה"סטרא אחרא"
הסופר הרוסי הדגול פיודור דוסטוייבסקי, בספרו "החטא ועונשו", שם בפי הרוצח טענה לפיה אנשים גדולים לא מחויבים לחוקים, ושבשביל שיוציאו את מפעלם אל הפועל, מותרת הריגתם של אנשים אחרים.[xii] לאחר כמה עשרות שנים, ולאחר שכבר חידש את רעיון ה"על-אדם", נפגש פרידריך ניטשה עם יצירתו זו של דוסטוייבסקי, וחש – כך לדבריו – את החיבור הגדול שבניהם. הנאצים השתמשו בתיאוריה זו, שהיוותה את אחד הרעיונות החשובים בשיטתם, וטענו שהם העל-אדם, והיהודים אינם אדם.
יוצא אם כן, שהתיאוריות הגאוותניות האירופאיות, שהגיעו לשיא מחלתם בנאציזם, תפסו בעצם את מקום האל! הן מבקשות להחליט, משל היו אלוהים, מה נחשב רע, ומה רק נראה לאנשים פשוטים רע, אבל באמת הוא טוב! שהרי למדנו ששאלת הרוע מנקודת מבט אלוהית, ומנקודת מבט של שליחיו (נביאים, חכמים), היא שהפרט הוא חלק ממערך גדול יותר שתכליתו הטוב. את זה בדיוק, ניכסו הדעות האירופאיות הכפרניות הארורות לאדם. פילוסוף הבית של המפלגה הנאצית -אלפרד רוזנברג בספרו: "המיתוס של המאה העשרים", כתב בשנת 1930 שהמיתוס של המאה העשרים הוא מיתוס הדם. ההגנה על הדם היא הגנה על הטבע האלוהי. תורת הגזע לשיטתו תחליף את כתבי הקודש הישנים. תזה דומה לזו של רוזנברג מחזיק, לא אחר מאשר המן. הוא מעוניין בשלטון המוחלט, בהשתחוויית הכול אליו. והכל 'אינו שווה לו', בלי יהודי אחד שלא עושה זאת. הדברים הללו דומים לגמרי, לתזה של ניטשה בדבר הרצון לעוצמה, כמניע של העולם בכלל, ושל העל-אדם בפרט. במילים אחרות, שיא הגאווה האנושית היא הרצון להיות אלוהים, ורצון זה שווה לרצון בעוצמה המוחלטת, המתבטא בהגדרות המאפשרות לפסוק את הטוב והרע. כאן אנחנו מגיעים לפתחו של רעיון נוסף ומרתק שהגה הרב טאו, מחשובי הוגי הדעות כיום. לדעתו גם התרבות הפוסט-מודרנית, שלכאורה רחוקה מ'נגע האידיאליזם', והטענה לאמת מוחלטת של ראשית המאה העשרים, נגוע בעומקה באותו הנגע עצמו. רק כלפי חוץ היא מדבר בשפה ענוותנית, אבל למעשה היא מעוניינת לקבוע את חוקי הטבע (!). קרי, לומר שכול ההגדרות הטבעיות למשל, ביחס למינים זכר ונקבה, אינן אלא הבנייה תרבותית. בכך הם משחקים שוב את המשחק השולט, האלוהי.
הטוב הוא, לאור מה שלמדנו, פעולה עם המציאות, מתוך כבוד למציאות, ומתוך מבט גדול המאמין וחווה, שבמקור הכול ישנה תמונה רחבה יותר לאין ערוך, ובאין סוף. הכוח המניע לחידוש ולהטבת המציאות, שייך לאלוהים, ומתוך אמונה בו, נחקרת האמת באופן הרדיקלי ביותר, ומתוך הבנה שחלק מהמציאות היא הבניות של האדם. אולם גם להבניות אלו יש תפקיד, ואיננו מחפשים להחליף את אלוהים, ולגלות משהו חדש שלא היה. אנו מנסים לפעול עם אלוהים, ועם המשך של המציאות, ולא כמחליפים של האל. חשוב לציין שאין בכך שמרנות יבשה. קיים, כאמור, מקום לחידוש, כי יש תווך, מתח, עמוק בין האין סופיות שבתמונה האלוהית על היחס שבין המינים (למשל), לבין איך שהדבר מתרחש היום (הגדרת תפקידים מגבילה). ההבדל הוא שאנו פועלים עם המציאות, ועם הרצון האלוהי, ולא להוטים לרצון לשלוט, ולשנות, למרות שברור לנו, שהסבירות שהשינוי נכון נחותה לחלוטין.
נחזור לשאלה בה פתחנו. חבקוק הבין שסבלו של הפרט, נבלע בתוך מציאות רחבה ואין סופית שמנקודת מבטה זהו הטוב. הוא הבין שהסבל הוא תמיד בעל משמעות. אך מעולם הוא לא נטל לעצמו את הרשות לבצע עוולה לאחר, כאלו היה אלוהים, ומותר לו לבצע רע שתכליתו טוב. על האדם להצטרף לאל עד כדי האמונה שגם הרעות הן טוב, אך לעולם לא לקבוע שמותר לו עצמו לחולל רעות משום שהוא חושב שהן טובות.
[i] פרק א'
[ii] בהקדמתו לפרק ו', בתהלים.
[iii] ראה חלוקה דומה ביחס לאדם הפרטי: גאון וענווה, הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, מאמרי הגות והערכה.
[iv] פרק ב'
[v] שם
[vi] הפוליטאה פרק ז', תרגום י.ג גיבס:
[סוקרטס:] "צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי-כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה – צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל-הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם".
"רואה אני", אמר [גלאוקון, אחיו הבכור של אפלטון]. "ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם –חלק מנושאי-הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם – ישתוקו".
"משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".
"הם דומים לנו", אמרתי אני; "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?"
"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?"
"ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?"
"מובן שלא".
"ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים עצמם?"
"בהכרח".
"ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?"
"חי זיוס! לדעתי, לא!" אמר.
"ומכל הבחינות אפוא", אמרתי אני, "יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?"
"הכרח גמור", אמר.
"התבונן-נא אפוא", אמרתי אני, "בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם […] דומני, אפוא, שיהא עליו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל עליו ביותר להסתכל בצללים, ולאחר מכן, בבבואות שעל פני המים של בני אדם וכל השאר, ואזי – בהם עצמם; וכן יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, ומשיביט ביום אל השמש ואור השמש."
"כמובן".
"ובסופו של דבר, דומני, יראה את השמש – לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמו שהוא".
"בהכרח", אמר.
[…] "וגם על זאת תן דעתך", אמרתי אני: "אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?"
"מאוד מאוד", אמר.
"ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?"
"בוודאי", אמר.
"והנה", אמרתי אני, "את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם: המְשֶל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שבו – לכוח השמש; ואם תשווה את העלייה למעלה ואת חזות הדברים שלמעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשת לשמוע."
[vii] כדברי הראי"ה במאמרי הראי"ה "לאחדותו של הרמב"ם, עמ' 105-112
[viii] כפי שמעיר אבן שמואל, משל זה אינו התאמה למשלו של אפלטון, אלא מענה למשל של חוקרים מוסלמים בספר "חי בן מקיץ".אבן שמואל מצביעה על חשיבותו של יסוד מחשבתי זה, ומראה שרבים העתיקו אותו מהרמב"ם. בניהם, ראשון הפילוסופים הפראנציסקנים – אלכסנדר מהאלס. אלברט הגדול – התיאולג הדומיניקני המפורסם, שהעתיק את הדברים כמעט בלשונם, ותומס אקווינס, שאף ציין את מקור הדברים. מורה נבוכים בתרגום אבן שמואל, ח"ב, פרק יז', הערה 1. וראה בתרגמו של שוורץ, שם הערה 3.
[ix] גבורות ה', הקדמה שנייה
[x] מאמרי הראי"ה, הספקנות והאמת האלוהית, עמ' 100
[xi] ריה"ל בכוזרי שלו, מאמר שלישי, אות ז' כתב:
אֵין הַמִּנְהָגִיִּים וְהַשִּׂכְלִיִּים הָהֵם יְדוּעִים, שֶׁאִם נֵדָעֵם בְּעַצְמָם לֹא נֵדַע שִׁעוּרָם, כִּי אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַעֲנָקָה חוֹבָה, וּמוּסַר הַנֶּפֶשׁ בִּכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת חוֹבָה, וְהַהוֹנָאָה מְגֻנָּה, וְהַהֶפְקֵר עִם הַנָּשִׁים מְגֻנֶּה, וְהַבִּיאָה אֶל קְצָת הַקְּרוֹבוֹת מְגֻנָּה, וְכִבּוּד הָאָבוֹת חוֹבָה, וְכַדּוֹמֶה לָאֵלֶּה, אַךְ הַגְבָּלַת זֶה וְשִׁעוּרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לַכֹּל, אֵינֶנּוּ כִּי אִם לֵאלֹהִים יִתְבָּרָךְ.
ובהמשך, שם, יט':
וּמְשַׁל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כִּמְשַׁל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְחַזֵּק אֶת בֵּיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס עִם אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה בְהֵעָזְרָם עַל חִזּוּק חוֹמוֹתָם, הוּא מוֹצִיא הַרְבֵּה וְעוֹמֵד עַל הַסַּכָּנָה, וַאֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּמַה שֶּׁנִּכְנָסִים בּוֹ הַצִּבּוּר, מוֹצִיא מְעַט וְעוֹמֵד בְּבִטְחָה, כִּי מַה שֶׁמְּקַצֵּר מִמֶּנּוּ אֶחָד מַשְׁלִימוֹ אַחֵר, וְתָקוּם הַמְּדִינָה בְתַכְלִית מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּיְכֹלֶת, וְיִהְיוּ אֲנָשֶׁיהָ מַגִּיעִים כֻּלָּם אֶל בִּרְכָתָהּ בְּהוֹצָאָה מֻעֶטֶת עִם הַדִּין וְהַהַסְכָּמָה. וְעַל כֵּן קוֹרֵא אַפְּלָטוֹן מַה שֶּׁיּוֹצִיא בְצַד הַתּוֹרָה: ‘חֵלֶק הַכֹּל’, וּבְעוֹד שֶׁיִּתְעַלֵּם הַיָּחִיד מֵחֵלֶק הַכֹּל וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַקָּנַת צִבּוּרוֹ, אֲשֶׁר הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, וְחָשַׁב כִּי יוֹתִירֶנּוּ לְעַצְמוֹ, הוּא חוֹטֵא עַל הַכֹּל וְחוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר, כִּי הַיָּחִיד בִּכְלַל הַצִּבּוּר כָּאֵבֶר הָאֶחָד בִּכְלַל הַגּוּף. אִלּוּ הָיָה מַקְפִּיד הַזְּרוֹעַ עַל דָּמוֹ כְּשֶׁהֻצְרַךְ אֶל הַהַקָּזָה, הָיָה נִפְסָד הַגּוּף כֻּלּוֹ וְנִפְסָד הַזְּרוֹעַ בְּהֶפְסֵדוֹ. אַךְ רָאוּי לַיָּחִיד לִסְבֹּל הַצַּעַר גַּם הַמָּוֶת בְּצַד תַּקָּנַת הַכֹּל. וְהַנָּחוּץ מִמַּה שֶּׁיְּעַיֵּן עָלָיו הַיָּחִיד, הוּא חֵלֶק הַכֹּל שֶׁיִּתְּנֶנּוּ וְלֹא יִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ.
כך כתב גם הראב"ד, בספרו "האמונה הרמה", מאמר ב', עיקר ו', ד"ה אומר:
"כי האדם אשר הוא חלוש העיון, הנאות אצלוהוא כפי איש איש, והוא אצל האל יתברך כפי הכלל".
וכן כתב הרמב"ם, מו"נ, ג, לד':
ממה שאתה צריך לדעת עוד, כי אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט, אלא כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מידה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם הרוב.
ואין שמים לב לדבר מועט האירוע, ולא לנזק שיהיה ליחיד מבני אדם בגלל אותה הגזרה וההנהגה התורתית. כי התורה היא דבר אלוהי, ויש לך ללמוד מן הדברים הטבעיים אשר אותם התועליות הכלליות המצויות בהן, יש בכללן ומתחייב מהן נזקים אישיים. כמו שנתבאר בדברנו ודברי זולתנו.
[xii] עמ' 292-3