ב"ה 27/02/2021
הוספות ותיקונים: 01/08/2021
אני לא צריך ללכת לטיפול אני גבר (דתי)!
על מהות הקושי לפנות לטיפול-רגשי בכלל, ובחלקים מן הציונית הדתית בפרט
מאת יוגב גלב, בוגר ישבת הר המור, עו"ס קליני ומדריך, ומטפל בישל"צ ובמכון "למרחב"
לפי ארגון הבריאות הבינלאומי, יותר מ-264 מיליון בני אדם ברחבי העולם מושפעים מדיכאון, ו-800,000 אנשים מתאבדים בשנה. לשם השוואה במעט יותר משנה שמגפת הקורונה משתוללת בעולם, היא גבתה את חייהם של 2,512,272 בני אדם. אין להקל במגפת הקורונה, ואלמלא הצעדים שננקטו, סביר שהאובדן היה גדול בהרבה. למרות זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמגפת ההתאבדות חמורה ממגפת הקורונה, בכך שחיסון לא יכול להוות תרופה לשניה. מגפת ההתאבדות הייתה לפני הקורונה וסביר שתישאר גם אחריה. פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות, טוען במחקר שפרסם ב-2017, שאחד מגורמי מניעת ההתאבדות המשפיעים ביותר הוא טיפול פסיכותרפי.
הדיכאון הוא רק אתגר נפשי אחד, ישנם רבים. בשורות הבאות, אני מבקש להתייחס לשאלה מצומצמת יותר. האם במגזר הדתי לאומי קיימת 'הימנעות יתר' בנוגע להליכה לטיפול רגשי?
לא אצטט נתונים, אלא אשתף בשני מקרים טיפוליים מהשטח (כמובן, בשם בדוי ושינוי פרטים). מאיר בן 18, נמצא בטיפול כחודש. סיבת פנייתו אלי משיכה לגברים, שהטרידה אותו. במהלך הטיפול סיפר מאיר שהוא עבר הטרדה מינית. הוא מתאר כעס עמוק כלפי הפוגע, 'אם הייתי פוגש אותו עכשיו' כך אמר 'סביר שהוא היה חוטף'. בהמשך הוא אף קישר, בין ההטרדה לבין הנטייה המינית חד-מגדרית שלו. כיוון שלפי כללי המסגרת הטיפולית בה אני מטפל בו, הטיפול קרוב לסיומו, הצעתי לפגוש את הוריו ולהפנות אותו לטיפול ארוך יותר. מרגע זה והלאה, חל שינוי משמעותי ביחס של מאיר למצב שלו. הוא אמר שהוא מכיל את האירוע, שאינו רוצה להוסיף על דאגותיהם של הוריו, ושבכלל הוא מרגיש ש"הוא צריך להיות חזק", ולא לתת לעניין יותר מדאי מקום.
יוסי בן 24, נמצא בתהליך שידוכים. הוא מתאר חרדות שונות שתקפו אותו לאחרונה, לראשונה בחייו. החרדות לא מאפשרות לו לנהל אורח חיים תקין, ובטח לא להמשיך בשידוך כפי שרצה. יוסי ביקש שאקבל אותו לטיפול, אך הדבר לא התאפשר מבחינה אתית. בנוסף, חשבתי שהטיפול הנכון עברו, בשל הנתונים שהציג בפני, הוא דווקא קוגניטיבי-התנהגותי, ולא דינאמי כפי שאני מעניק. לכן אמרתי לו, שלצערי לא אוכל לקבל אותו, וכי לדעתי כדאי לו ללכת לטיפול מהסוג הנזכר, מה גם שהוא קצר יותר. יוסי היה נסער, מעצם המחשבה שהוא, לדעת איש מקצוע, זקוק לטיפול. הוא רכש ספר, והתחיל "לעבוד" לבד, למרות שהוא עצמו סיפר שאינו יכול לנהל לאחרונה אורח חיים תקין, הוא התקשה לקבל את הפנייתי.
אני מניח שיהיו שיפרשו ויקשרו את סיבת הפסקת הטיפול, או אי ההליכה אליו במקרה השני, בכך שאני כמטפל או מייעץ (במקרה השני), יזמתי הפנייה למטפל אחר. ייתכן שיש בכך ממש. אולם היא הנותנת, לפי פרשנות זו, השניים היו מוכנים להיכנס לטיפול, רק כאשר היכרו וסמכו על המטפל. הם לא הצליחו להסתכל על הצורך האובייקטיבי שלהם בטיפול.
בני אדם – באופן כללי – מתקשים לבצע שינוי, ומוכנים לעשות הרבה כדי שלא לעמוד מול ההכרח לשנות, על זאת אין חולק. השאלה שלנו תהייה: האם תיאורי המקרה הנזכרים, משקפים דפוסי הימנעות נוספים וייחודיים? מניסיוני התשובה חיובית. והאמירה ש"עלי להיות חזק" (אמירה בעלת קונוטציה צבאית), או קושי חריף לקבל את עצם הצורך ללכת לטיפול קצר בחרדות, הן רק שתי דוגמאות.
הטענה שלי היא שהרוח הנושבת תחת כנפי הפסיכולוגיה (מודעות רגשית, שיח רגשי, הכרה בכוחו של הלא מודע) סותרת את הרוחות הנושבות תחת כנפי חלקים מן הציבור הדתי-לאומי (אידיאליזם, צבאיות, גבריות, למדנות). בקום המדינה, הייתה רתיעה מסנטימנטליות, שהתבטאה בין היתר ביחס שללי לניצולי שואה, שזוהו כמי ש"הלכו כצאן לטבח", כמו גם למקצועות הפילוסופיה. גם בקרבנו נוצר מצב לפיו, יש פחות פתיחות לטיפול, בשל המחשבה המוקדמת, שבטיפול אגע בעצמי, במקום "לזרום עם החבר'ה" ועם החיים. בנוסף, יש שחווים קושי עם עצם העיסוק בפרט ולא בכלל, ומייחסים אותו לתפיסה האידיאולוגית של הראי"ה. ולבסוף, טיפול ימנע ממני להתמודד עם הקשיים שלי בעצמי. דבר הנחווה כתלותי, ולפיכך כלא גברי.
האמת היא שההיפך הוא הנכון. אסביר – טיפול הוא שם שלדעתי אינו מבטא את המתרחש בשיחות דינאמיות. משום שהמטפל, אינו עושה מעשה ב"מטופל", הוא אינו "מתקן" אותו. אין כאן 'רכב שצריך להחליף לו משאבת מים'. העבודה היא של המטופל, והידע נמצא במודע ובלא מודע שלו. ניתן לומר באופן כללי ולא מקצועי, שהתפקיד של הטיפול הוא להבהיר לפונה את תמונת חייו, להנכיח לו שניתן לייצר מערכת יחסים שונה מאלו שהוא רגיל אליהן, ומשחזר אותן. בכך תורם הטיפול להרחבת יכולת הבחירה של הפונה.
היעדרותו של הטיפול מהשיח בחלקים של הציונות הדתית, היעדרותו של השיח הרגשי, היא בעוכרנו, בהיבטים רבים. יש צורך בחיבור בין התפיסות האידיאולוגיות לבין המציאות, החיבור קשור בהחלט גם לחוויה הפרטית ולפיתוח השיח האנושי-רגשי-חוויתי, עם התכנים אותם אנו לומדים. אבל בעיקר יש צורך בשיח-הרגשי, כי הימנעות ממנו מזיקה לחיים שלנו ושל ילדינו, בקיצור לא צריך פסיכולוג כדי ללכת לפסיכולוג…
אפשר לראות התפתחות של ממש בספרו של ד"ר ברך כהנא על הפסיכולוגיה במשנתו של הראי"ה, ובשיח שנוצר סיבובו ב"מקור ראשון". כמו גם בעבודת הדוקטור של פרופ' דני חמיאל על אותו הנושא, ובעבדות הדוקטור של אופיר אחימאיר. אני מקווה שהחבור העמוק שיזמו שלושת החוקרים האלו, יגרום לאדוות, ובעיקר להבנה שפסיכולוגיה אינה סותרת את משנת הראי"ה, אלא מעמיקה אותה. אולם, לא די בכך. יש צורך, גם בעמידה שלנו מול הראי, והשאיפה לחיות חיים אותנטיים. ראיית האותנטיות כערך, קשורה באופן ישיר לחיפוש אחר איזונים בין אידיאליזם חינוכי, לאותנטיות חינוכית.