ב"ה יז' אב תשע"ט
תוספות ותיקונים: כה' שבט, תשפ"א
עד היכן כיבוד אב ואם? עיון במצוות כיבוד אב ואם מנקודת מבט פסיכולוגית
יוגב גלב
- עניינה וחשיבותה של מצוות כיבוד אב ואם
מצווות כיבוד אב ואם, מופיעה לראשונה בעשרת הדברות שבפרשת יתרו. הדיבר החמישי הוא:
כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ.[1]
מקובל לחלק את עשרת הדברות לשניים, חמש על כל לוח. הראשונות עוסקות במצוות שבין אדם למקום, והשניות בבין אדם לחברו. החלוקה תקפה לגבי כל הדברות למעט כבוד אב ואם, זהו הדיבר החמישי, העוסק לכאורה ביחסים שבין בני אדם. חכמים רבים לאורך הדורות עמדו על מדוכה זו.
לדעת דון יצחק אברבנל, רש"ר הירש ורד"צ הופמן, אכן זו מצווה שבין אדם למקום. לשיטתם הדבר נובע מכך שרק באמצעות העברת האמונה מאב לבן, תוכל האמונה בתורה לשמור על נצחיותה[2]. אם כי, עמדה זו מוצאת חיזוק בעובדה, שרק בחמשת הדברות הראשונות מוזכר שם ה'. אולם, הגדרת מערכת יחסים אנושית, שבוודאי אינה יחס הישיר שבין האדם לבוראו, כמצווה שבין אדם למקום, מקשה על קבלת דעה זו.
דעת הרמב"ן היא שההורים הם כעין: "בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון". לאור זאת יש לראות את היחס להורים, כ'יחס ממוצע'. ה'יחס הממוצע' – אינו ישיר לה', אך גם לא רק אנושי. היחס לכבוד אב ואם כמתווך מגע עם האלוהי, מובע בדברי חז"ל אלו:
תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם וְכִבְּדוּנִי,[3] וּבִזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר אָבִיו וְאִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶן, שֶׁאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶן צִעֲרוּנִי.[4]
ההורים הם – אומר הרמב"ן – "שותפים בבריאה". לכן מובן שהיחס של הבן להוריו ולבוראו דומה במקצת. חז"ל מוספים לומר, לא רק שעל היחס להיות דומה באופן אידיאלי, אלא שהיחס לאחד מלמד בהכרח על היחס לשני. חז"ל מקבלים בין האופן שבו מתייחס האדם להוריו, לבין האופן בו הוא מתייחס לבורא. המלבי"ם מפרט נקודה זו. בדברות שבפרשת ואתחנן, מוסיף משה[5] "למען ייטב לך". מבאר המלבי"ם, שהיחס להורים, באופן מכבד, מלמד על אהבת החיים. משום שמכבד את מקור החיים, סביר שאוהב אותם. יחס זה, יוביל את החיים למסלול הנכון:
בדברות האחרונות הוסיף "ולמען ייטב לך", כי יש בני אדם שחושבים שהרעות שבעולם הם יותר מן הטובות וקצים ומואסים בחייהם ומקללים את אבותם בהביאו אותם אל המציאות הזה שהוא לרעתם [וכמ״ש בפי׳ משלי ע״פ מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך (משלי כ)], לכן אמר ולמען ייטב לך, שע״י שתכבד או״א ותחשב שהחיים הם טובים כן ייטב לך באמת.
בעוד שהמלבי"ם טוען שיחס אוהב למקור החיים הממשי (=הורים), יוביל לאהבת חיים כללית בחייו של הילד. הראי"ה קוק מתייחס לא להיבט הנרטיבי, סובייקטיבי, אלא למציאות כשלעצמה. הבן נולד מההורים, וממשיל להיוולד מהם ככל שיבחר לחזק את הקשר שלו עמם, לכבדם:
כשם שהשפעת החיים בהתחלתם באה מאב ואם, כך כבוד אב ואם, המרבה את קישורם הנפשי במקורו אל יוצאי חלציהם מצד ערכם הנשמתי, מרבה את החיים. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ופשיטא שאורך ימים זה משמש לעולם שכולו טוב וכולו ארוך.[6]
נסיים במשמעות האדירה שדמות ההורים מקבלת בפרשנות התורנית. המלבי"ם מקביל בין היכולת לפרות ולרבות (שהיא, כזכור, המצווה הראשונה בתורה) לבין היכולת לברוא. הצד השני של המטבע הוא ההצטמצמות האלוהית שהפסיקה לברוא. לכן מסמיכה התורה בין שבת, לבין כבוד אב ואם:
מצות כבוד או״א ומצות שבת שייכים זל״ז, כי בששת ימי המעשה המציא האישים, ואם לא היה שובת ממלאכתו והיה ממציא האישים תמיד בדרך זה, לא היה מציאות לאבות ומולידים כי היו נבראים תמיד מאת ה׳, רק ע״י ששבת במלאכה זו בשבת, הניח קיום העולם ע״י התמדת האישים ע״י אבות המולידים, ובזה יש להאבות שותפות עם ה׳ שהם יוציאו הגויות וה׳ יתן נשמה ויפיח רוח חיים, ולכן סמך כבוד אב ואם אצל שבת, כמ״ש איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו והוקש כבודם לכבוד המקום, ובאשר מכבד אותם ע״י שהיו סבה לגופו הגשמי, השכר הוא לאורך ימים הגשמים,
הילד מחולק בדברי המלבים לשניים (תפיסה דואלית). הנשמה ניתנה לו מה' וגופו מהוריו. ה' צמצם את יכולתו והותיר לאדם את יכולת היצירה הגדולה ביותר שלו, להיות שותף בבריאה ולהביא ילדים לעולם. מצב זה עלול להסתבך ולהוביל להקבלה בין ההורים לבין ה' חלילה. ר"י בכור שור טוען שמצוות כבוד אב ואם היא למעשה הנגדה לדיבר השני, האוסר לעבוד ע"ז:
אף על פי שאמרתי לך שלא תכבד ותעבוד כי אם אותי, אביך ואמך כבד ולא תשכח כל גמוליוכי הם הביאוך לעולם, וגמלוך עד שנעשית גדול, ועליך מצטערים, וכל טרחם אינו רק לך. ואם תכבד אותם ותשלם להם גמולם, ידעתי כי תכבד אותי על כל החסד שעשיתי לך להביאך לעולם הזה ולעולם הבא.
כאמור חז"ל השוו באופן חלקי, את היחס שייתן האדם להוריו לזה שבינו לבין ה'[7]. יש לראות באמירה זו, כזו המתייחסת לא רק להתנהגות המודעות, אלא גם לזו הלא מודעת. לעיתים אדם עלול לחשוב שבזונחו את הוריו, הוא מתקרב לבוראו, ולא היא. היחס להורים הוא כאל דמויות אידיאליות (ר"י בכור שור), המהוות מתווכות ליחס למקור החיים. לכן האוהב את החיים, ומכבד את הוריו, סביר שיאהב את בוראו ויכבד אותו.
פגיעה במצב טבעי-אידיאלי זה מובילה בהכרח לסבל רב, והיא עומדת בבסיס מצבים אנושיים טרגיים רבים.
בשורות הבאות אתייחס למצב הפוך. מצב בו רתיעה שנוצרת המקשה על נטילת חלק בטיפול פסיכולוגי קלאסי, המבסס את עצמו רבות, על השפעות הקשר שבין הפרט להוריו, ועל האחריות שלהם לקשיים שחוו הפרט בהווה[8]. מצאתי לנכון לעשות זאת, משום שחוותי כמטפל בבני נוער חרדיים-לאומיים וחרדים, הובילה אותי לראות, שדווקא הנכחת העמדה התורנית הנזכרת, בדבר החובה והזכות לכבד (ולירא) מאב ואם, מקשה עליהם יותר. הטיפול מחייב שחרור, ומגע מעמיק עם רבדים אינטימיים של הנפש. לעיתים מקומות אלו מעוררים כאב, לעיתים הם הודחקו עמוק-עמוק. לכן הוספת מונע נוסף, לכאורה צו אלוהי, האוסר על בדיקת דפוסי ההתנהגות המורשים, והשפעת חוויות הילדות המשמעותיות, מקשה מאד על הצלחת הטיפול, וחווית השחרור והאותנטיות שהוא אמור להוביל אליה.
ב. מצוות כיבוד אב ואם כמוחלטת: סיפורו של דמה בן נתינה
הגמרא דנה בהלכות כיבוד אב ואם. כאשר עולה השאלה מהם הגבולות למצווה זו, משיבה הגמרא, באמצעות סיפור של גוי עע"ז (דבר מפתיע בפתיחותו), ואלו הדברים:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר' אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר… והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא… כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה.[9]
ובהמשך:
שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו.[10]
לשון הגמרא: "עד היכן כיבוד אב ואם?" מלמדת שמדובר על גדר הלכתי, ולא על דברי מוסר לא מחייבים. ואכן הרמב"ם העתיק להלכה את הגמרא, וזו לשונו:
עַד הֵיכָן הוּא כִּבּוּד אָב וְאֵם. אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם לֹא יַכְלִימֵם וְלֹא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק. וְעַד הֵיכָן מוֹרָאָן אֲפִלּוּ הָיָה לוֹבֵשׁ בְּגָדִים חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ בִּפְנֵי הַקָּהָל וּבָא אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו לֹא יַכְלִימֵם אֶלָּא יִשְׁתֹּק וְיִירָא וְיִפְחַד מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְ. שֶׁאִלּוּ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גָּזַר עָלָיו דָּבָר שֶׁהוּא מְצַעֵר יֶתֶר מִזֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לְפַרְכֵּס בַּדָּבָר. קַל וָחֹמֶר לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם כִּרְצוֹנוֹ.[11]
על פניו, כוונת התורה היא להעמיד את הקשר בין הורים וילדיהם על קרקע לא סימטרית. כלומר, הילד מחויב באופן מוחלט לשמור על כבודם של אביו ואמו, אפילו אם אלו מכלימים, מצעירים ופוגעים ברכושו או גופו. תפיסה זו מסירה לחלוטין את האחריות על קונפליקטים שנוצרים בין הורים וילדים, מעל כתפי ההורים, ומניחה אותם על כתפי הילדים. האם כך הם פני הדברים?
ג. הגבלות החיוב לכבד אב ואם
ישנם מספר כללי הגבלה למצוות כיבוד אב ואם:
1. כאשר הורה מצווה לעשות דבר נגד דין תורה.
מצב זה נידון בספרא:
יכול אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ישמע להם? תלמוד לומר- "ואת שבתותי תשמֹרו אני ה' "- כולכם חייבים בכבודי.[12]
2. הבן מחויב לזון את אביו מכספו של האב, אך לא מכספו שלו. אלא אם כן, האב לא מסוגל לדאוג לעצמו מבחינה כלכלית. אז מחויב הבן לזונו.[13]
3. בגדר כיבוד אב ואם נאמר בגמ': "מאכילו ומשקהו וכו'". נחלקו הראשונים אם מכן יש ללמוד שחובת הציות לאב חלה רק בדבר הנוגע להם, או אף בדבר שאינו נוגע להם (כגון איזו אשה ישא?). הגרע"י יוסף ז"ל, נשא ונתן בדבר ולא הכריע.[14] והגרי"ש אלישיב ז"ל החמיר[15].
4. כהרחבה לחובה לזון רק מכספו של האב, כשיש לבן "צערא דגופא", הוא פטור ממצוות כיבוד אב ואם. מהר"י קולון, נשאל אודות אב האוסר על בנו להתחתן עם אישה פלונית, זו לשונו:
נראה שאם היא אשה ההוגנת לו, שאין כח ביד האב למחות ביד הבן. חדא דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער' דגופא…
ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה…
ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקייומו אבל במלתא דלא שייך בגווי' כי הכא פשיט' דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא.[16]
5. יש שכתבו שגם "צערא דנפשא", כגון שרוצה ללמוד תורה במקום מסויים, דוחה מצוות כבוד אב ואם.[17]
6. נטרפה דעת הוריו, ולא יוכל להימנע מלא לכבדם, אם יאלץ לטפל בהם. מותר לו להניח טיפולם ביד אחרים וללכת. דין זה מקורו בגמרא:
רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה אמרה לי' בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נייעין לך בעינא גברא דשפיר כותך שבקה ואזל לארעא דישראל[18]
ששת ההגבלות ההלו, מקלישות את החד צדדיות שבמצוות כיבוד אב ואם, ומבססות מבט ההדדי. מכאן יש לבוא ולדון בשתי שאלות נוספות שהן עניינו של מאמר זה:
א. האם מותר להתקומם באופן מכובד, כאשר הורה פוגע באופן רגשי בילדיו?
ב. האם מותר ללכת לטיפול פסיכולוגי, בו על המטופל לספר על חוויותיו ותחושותיו כלפי הוריו כחלק מהתהליך הטיפולי?
על-מנת לדון בשאלות אלו נציע את הנתונים המחקריים הקשורים לנושא. ד"ר בן ציון סורוצקין, פסיכולוג קליני אמריקאי-חרדי, מתאר את ההתנגדות הטבעית של ילדים להכיר במאפייני ההתעללות של הוריהם כלפיהם[19]. יתרה מזו, במאמר אחר, מביא סורוצקין את מחקרו של בריגס, שהראה כי ילדים שעברו התעללות מינית, והמעיטו בעוצמת השחיתות של מעשה זה, היו בעלי סיכויים גבוהים הרבה יותר להפוך למתעללים בעצם כשבגרו[20]. לאור זאת ייתכן לומר כי כיוון שאי-התקוממות (מכובדת), והימנעות מטיפול, משקפים שאיפה להימנעות מהמודעות להתנהגות הלא ראויה של ההורים. מצב זה לענ"ד מקביל להגדרת "צערא דנפשא". כלומר, הוא מוביל למצב בו הבן ישעתק את דפוסי ההתנהגות הקלוקלים. לפיכך, חובה על הבן להתקומם, ולטפל בעצמו. משום שהוא אינו מחויב במצוות כיבוד אב ואם במצב זה.
ג. היתרים שונים שנאמרו להליכה לטיפול פסיכולוגי
אסייג את היתר שחודש בשורות האחרונות, בהסכמתו של רב הראוי לפסוק בהלכות כבדות משקל אלו. אולם, היתרים אחרים נאמרו:
1. הרב דוד קהאן, פוסק חשוב בניו יורק, התיר ללכת לטיפול פסיכולוגי לאור דברי הגמ'[21] המתירה לבן להוציא קיסם מבשרו של אביו, בנימוק של "ואהבת לרעך כמוך". גם כאן טוען הרב דוד, האב מצטער, אך הדבר צפוי להוביל לריפוי מערכת היחסים שלו עם בנו.[22]
2. הרב יצחק זלברשטיין, מבאר שרק זלזול וביזוי שמטרתם השפלה נאסרו, אך לא כאלו שמטרתם ריפוי.[23]
3. הרב נחום רבינוביץ' סבור שכשם שאין חובה לכבד הורה רשע, יש צורך לכפר על כל מעשה עוול שכן יש בו יסוד רשעות. לפיכך, מותר ללכת לטיפול.[24]
ד. דמה בן נתינה הגזים?
פתחנו בסיפורו של דמה בן נתינה, שכאמור נפסק להלכה. איך החד-צדדיות שבסיפור זה דרה בכפיפה אחת עם ששת ההלכות, המגבילות את חובת כיבוד אב ואם?
תוס' מבארים על אתר, כי אמו של דמה בן נתינה הייתה מטורפת. רק לכן דמה לא עשה דבר, משום שלא יכול היה למנוע ממנה לעשות.[25] הרמ"ה כתב שוודאי שמותר למנוע מהאם לעשות זאת, שהרי מדובר בכספו המושלך של הבן, אך משנעשה הדבר, שתק דמה.[26]
ה. קווים פילוסופיים לסוגיית כיבוד אב ואם
סיפור זה מובא בתלמוד הירושלמי[27] בשינויים קלים. אחד מן השינויים הוא, שדמה התייחס לאבן עליה ישב אביו (ואותה לא מכר לחכמי ישראל) כעבודה זרה!
נראה שכוונת הגמרא ללמד, שיש הפרזה בהפיכת ערכו החשוב מאד של כיבוד ההורים, לבלעדי וחד צדדי. מצב כזה מוביל לתפיסת היחס בין הורים לילדיהם, לבעל אופי של מרות ושליטה.
הרב שלמה וולבה מתייחס לנקודה מהותית זו, בספרו "זריעה ובנין בחינוך":
לעיתים קרובות אנו מוצאים שההורים נוקטים פעולות לחינוך ילדיהם, כביכול, ובעצם אין שום קשר בין הפעולות האלה לבין חינוך. המניעים לפעולות "החינוכיות" האלה הם מניעים אנוכיים – אגואיסטים – לגמרי. לפעמים ההורים פועלים מתוך מידות פסולות לגמרי, מידות שנחשבות למידות רעות ביחסים שבין אדם לחברו, מידות שמבוגרים אינם מרשים לעצמם להראות כלפי מבוגרים אחרים, והנה בהתנהגות כפי הילדים משתמשים בכל המידות שאינן טובות, כאלו שאלו מידות נורמליות: קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה… ובעיקר רצון לשליטה. יש כעין הרגשה של רצון לשלוט בילד. הילד ניתן לרשותי, ואני יכול לשלוט עליו שליטה בלתי מוגבלת… רואים בילד "חפצא" ששיחך לי, ותפקידו בעולמו – להביא תועלת להורים (ההדגשה שלי – י.ג).[28]
בתרבות הפוסט-מודרנית הסובבת אתנו, המאלילה את ערך האינדיבידואליזם, עלולה להתרחש התופעה הקשה הבאה:
מדוע רואים בתקופה האחרונה הדרדרות בכיבוד ההורים… לדעתי סיבת הדבר שורשית בלב ההורים, כי כשנתבונן הסיבה האמתית שרצה האב להוליד ילדים, נגלה במקרים רבים, שלא את טובת הילד חיפש ורצה, רק את טובת עצמו בלבד, הוא רצה להיות אבא, ואי אפשר להיות אבא אם אין ילד… וכל זאת מרגיש הילד בתוככי לבו, שלא בו בעצם רצה אביו, ומספק לו רק את האפשרות להיות אבא. ולכן מתחיל לזלזל בו…[29]
ודברים חריפים מאד כתב רבי פינחס אליהו מוילנא:
יש אנשים שומרים עצמן מלהרע לשום אדם ואוהבים את הבריות כולם אבל שונאים את בניהם ומכוונים לצער אותם ולהקניטם, ואומרים אין בזה עוון, כי יאמרו בלבותם: הבנים בני… והמה אסורים וקשורים על פי התורה תחת כפות רגלי…[30]
הרב פינחס ממשיך ומבאר, שהדבר אינו כמחשבת הורים אלו. הם מחויבים כלפי בניהם במצות "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תשנא את אחיך בלבבך". ויש להוסיף, את איסור 'הונאת דברים', ו"לפני עיוור לא תתן מכשול".
כללם של דברים, היחסים בין הורים לילדים על פי דין תורה, אינם מאלילים את הצד האחד כאותה עבודה זרה. זאת משום שהן האב והן הבן מחויבים בכובדו של ה'. לפיכך, הבן אינו חלילה רכושו של האב. שהרי נשמתו נתנה לו מהבורא ("שלושה שותפין הן באדם…"). גישה זו מובילה לשאיפה לבסס מערכת יחסים דיאלוגית, בה האב מצמצם את כוחו ומאפשר בענווה לבן להתבטא, הוא מאמין בבחירתו החופשית לאור צו נשמתו, שנתינה לו מן הבורא. מאידך הבן זוכר את המקור לחייב, ואת היחס החי והנתינה, עליהם יהיה בעל חוב לעולם.
ו. האם זה ריאלי?
השורות האחרונות קוראות לכינון מערכת דיאלוגית בין ההורים לילדיהם. גישה זו מאותגרת מכמה כיוונים. ראשית, הסב-טקסט של רוב ספרי ההלכה והמוסר המסורתיים, מבטא ומדגיש את חובת הילדים, ולא את חובתם של ההורים. בנוסף, כיוון שהותר לבן להתקומם, אף כי באופן מכובד אל מול הוריו, כיצד נוכל לתבוע ממנו לשמור על כבודם?
השאיפה יפה, יאמר האומר, אך לא ישימה.
לדעתי התשובה לשתי השאלות (תחושה של חוסר אותנטיות ביחס לתיאור ההלכתי הרגיל של מצווה זו, וחוסר הישימות שלה), קשורות זו בזו.
מובן מאליו כי היחס לילדים בתקופתנו השתנה באופן מהותי ורב, ביחס לדורות קודמים. כאן ניצבות בפנינו שאלות רבות. האם השינוי חיובי? האם עלינו לקבלו או לדחות אותו? ועוד. אין זה עניינו של מאמר זה לענות על שאלות אלו. הנחת העבודה שלנו תהיה המציאות השוררת ברוב הבתים בישראל, בכל המגזרים. לפיה מידת הפתיחות, וערך הילד עלו מאד. לאור זאת, חוסר האותנטיות של מסקנת המאמר מובן. הרי ההלכות המבססות את המאמר, לא הומצאו היום. אך הדגשתן לאור אתגרי התקופה, היא בהחלט עבודתם של חכמי הדור הנזכרים. לנקודה השנייה, הישימות של מסקנת המאמר, כלומר יצירת קשר הדדי מכבד. אכן גם כאן, אנו נקראים לביסוס של מערכות וכלים שיאפשרו מצב זה, ולא יובילו לבלבול בין מקומם של ההורים לזה של הילדים. מצב שאינו מקובל על ההלכה, ושאינו בריא כלל, לפי דעת מומחים. לדעת כותב השורות, הכלי המהותי הראשון הוא שיח קבוע, פתוח, כנה ומכבד. בלתי נמנע לבסס שיח קבוע ומכבד שיאפשר החלפת תחושות הדדית. בלא שיח זה, ובהינתן לילד רשות להתבטא באופן חופשי, בלתי נמנע שתהיינה התפרצויות, שתנבענה מאגירת כעסים ומתחים. במילים אחרות, ההיתרגמות של מצוות כיבוד אב ואב לדורנו מחייבת שני דגשים חדשים. את האחד כבר עשו רבנים בעלי שיעור קומה, בהנחת היסוד של ההיתר ללכת לטיפול פסיכולוגי. הדגש הנוסף, מוטל על מטפלים בעלי מחויבות הלכתית, והוא התאמת מערכת התנהגותית, לאור הדגש של יחסי ההורים-ילדים שבדורנו.
ביבליוגרפיה
זוין, הרב שלמה יוסף, עורך אינציקלופדיה תלמודית. כרך כו. ירושלים: הוצאת אינציקלופדיה תלמודית, תשס"ט.
סורוצקין, בן ציון. “הכחשת ההיסטוריה: השלכות קליניות של הכחשת התעללות בילדים.” The Journal of Psychohistory 30 (2002): 29-53.
סורוצקין, בן ציון. “כיבוד הורים מתעללים.” איידנסון, ד ו ב שולם. Child and Domestic Abuse: Torah, Psychological, &Legal Perspectives. כרך 1. אמונה, 2010. 113-131.
פרויד, זיגמונד. הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם-עובד, 2002.
[1] שמות, כ, יא
[2] דבריו של רש"ר אינם עונים במפורש על השאלה שהצגנו, אך הכיוון של דבריו זהה.
[3] מעניין שדברים אלו נמצאים בגמ' קידושין ל. אלא ששם הציטטה מסתיימת במילה: "וכבדוני", ולא ממשיכה.
[4] ילקוט שמעוני, רמז רצז.
[5] ראה ראב"ע בפרשתנו.
[6] שמונה קבצים ד, קח
[7] כף יש להבין גם את דברי חזל בקידושין ל: ת״ר, נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג׳) כבד את ה׳ מהונך, השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום
[8] יסוד זה מופיע בכתבים רבים, ומהווה את עמוד השדרה של הטיפול הפסיכודינמי. ראה למשל בפרויד, זיגמונד. הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם-עובד, 2002. עמ' 227-235.
[9] מסכת קידושין, לא.
[10] שם, לב.
[11] הלכות ממרים, פ"ו, ה"ז. העתיקו בשו"ע, יו"ד, רמ', ג, ח
[12] ויקרא, יט, ג. י. וכן פסק בשו"ע, שם, טו'. וכן מצוות תלמוד תורה ויישוב ארץ ישראל דוחה מצוות כבוד אב ואם. יחווה דעת, חלק, ה', סימן נו'.
[13] כך פסקו כל הפוסקים (אנציקלופדיה תלמודית, ערך כבוד אב ואם, עמ' שצב, הערה 303) , על בסיס הגמרא קידושין, לב. וכן ברמב"ם, שם, ו, ג. שו"ע, שם, ה'.
[14] יביע אומר, חלק ח', יורה דעה, סמן כב, אות ה'.
[15] לרעך כמוך, הרב דוד אריאב, עמ' 512.
[16] שו"ת מהרי"ק, קס"ד, אות ג. מסוף הדברים יש להבין את דעתו של מהרי"ק בדיון שהבאנו במספר 3.
[17] אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תז, הערה 490. בשם שו"ת מים רבים, יו"ד, סי' מט'.
[18] קידושין, לא: וכן פסק הרמב"ם, ממרים, ו, ט. וראה רא"בד שם. וראה עוד ב"ח. ביש"ש כתב מכוח קושיית הראב"ד (שאם נטרפה, מיש ישמור עליה?) שלא מדובר בנטרפה דעתה, אלא שהיא פועלת "מרוע לב". ולדבריו די בכך בכדי לפטור ממצוות כא"ו.
[19] סורוצקין, בן ציון. “הכחשת ההיסטוריה: השלכות קליניות של הכחשת התעללות בילדים.” The Journal of Psychohistory 30 (2002): 29-53.
[20] סורוצקין, בן ציון. “כיבוד הורים מתעללים.” איידנסון, ד ובשולם. Child and Domestic Abuse: Torah, Psychological, &Legal Perspectives. כרך 1. אמונה, 2010. 113-131.
[21] סנהדרין פד:
[22] סורוצקין, שם. עמ' 3, 6
[23] שם, 8
[24] שם, 10
[25] וכן כתב מהרש"ל בים של שלמה, קידושין, סימן סד'.
[26] מובא בטור, יו"ד, רמ'.
[27] על אתר
[28] עמ' כח'.
[29] ספר טיב השידוכין, עמ' קח'-ט'
[30] ספר הברית, ח"ב, מאמר יג', פרק טז. שלושת הציטוטים האחרונים, ממאמריו של סורוצקין.