מהיום שבו למדתי לקרוא ועד הצבא, יום יום היא הייתה כותבת לי פתק כזה.קטן. עדין. בכתב יד. אישי.
בכל פעם שהוצאתי את הסנדוויץ' מהתיק והייתי מסתכל על המשפט, הלב שלי היה מתמלא בחום ואהבה.רציתי שאנשים יגרמו לילדיהם תחושה חמימה גם כשהם לא לידם. בבית הספר, בקייטנה, בטיול (ואפילו בצבא!) כולנו מכירים את תחושת הפספוס שעולה כשלא נפרדים מהילד בבוקר, אנחנו המון פעמים ממהרים לעבודה ולא מספיקים להגיד שלום לילד ולתת לו את החום שימלא אותו במהלך היום…
נגיעה קטנה של אהבה על קופסת האוכל או על השקית נראית אמנם כמו דבר קטן ושולי אך בשביל הילד מדובר בלא פחות מעולם ומלואו!